Saturday, June 2, 2012

לתפוס טאנינים ביקב שורק

אז אפתח את הפוסט ואומר שלא, לא טעיתי בדקדוק ולמי שלא הבין את הכותרת מובטח הסבר מלא בהמשך.
את החיבור שלי ליין ולאהבתו,  אני חייבת לאחי הגדול. בשנות נערותי המוקדמות הבחנתי בחדווה שלו ובעיקר בכבוד שהוא רחש  בכל פעם שהוציא מארון הבקבוקים איזה יין טוב שילווה את הארוחה. תמיד שאל מי רוצה ואני תמיד קפצתי מוכנה לנסות ולהידבק  באהבה הזו, להריח, לטעום, לחקות את התנועות (רק מאוחר יותר הבנתי את משמעותן) ולהנות מהליווי המבטיח לארוחה טובה. עד היום אני לא מוותרת על יין טוב , בין אם זה בבית או במסעדה.  בארצות אירופה שתייה ובחירה של יין טוב היא דבר מובן מאליו וזול באופן יחסי. בכל סופר שכונתי בפריז או ברצלונה אפשר למצוא יינות טובים במחירים שאותנו הישראלים יצחיקו, או אולי יגרמו לנו לבכות, משום שכאן בארץ המיסוי והבירוקרטיה גורמים למחירי היינות להיות יקרים וללא הצדקה.
לצד יקבים גדולים ומסחריים קיימים עשרות רבות של יקבים קטנים, מה שמכונה "יקבי בוטיק" . באזור מטה יהודה למשל מתקיימים כ30 יקבים כאלו שמייצרים כמה אלפים בודדים של בקבוקים ומשווקים אותם באופן מצומצם. לגבי איכות היין של יקבי הבוטיק יש ויכוחים רבים. ישנם הטוענים כי היינות שיוצאים מאותם יקבים עדיין לא "מוכנים" או אפילו לא ראוייים לשתייה. ישנה קריאה חוזרת ונשנית למדינה להקים גוף שייפקח על הכנת היין ועל חוקי עשיית יין אבל ענייני אגו של יקבים גדולים ,לדעתם של רבים, הם אלו שמונעים מגוף כזה להיות מוקם.
הרבה אנשים שותים יין בלי להבין ביין וזה כמובן בסדר, שותים את מה שטעים וזה מספיק. הארץ שלנו צעירה עדיין ולא השתרשה בה תרבות יין של מאות שנים כמו שקיימת במדינות אירופה. יחד עם זאת ההתעניינות ביין, בהבדלים השונים ובאיכותו הולכת וגוברת בשנים האחרונות ואפשר לראות יותר ויותר אנשים שהולכים לארועי טעימות יין או ללימודים בנושא. אני מסכימה עם מי שטוענים שהקניית תרבות יין צריכה להתחיל בגובה העיניים ובהצעת יינות במחיר שמרבית הציבור מוכן לשלם. מי שייחשף לתרבות היין עשוי עם הזמן להעריך יינות מורכבים וטובים.
אז כמי שאוהבת יין וגם חוויות נסעתי לי לתפוס טאנין ביקב שורק (אוטוטו יגיע ההסבר על הטאנין הזה).
ניר שחם בפעולה (צילום: רונה)
יקב שורק שוכן בשפלת יהודה והוא מבין ראשוני יקבי הבוטיק בארץ(הוקם ב1994). את היקב ייסדה משפחת שחם והיום הבן ניר מנהל אותו ואת בית הספר שהקים ללימודי עולם היין ועשייתו. אם מדברים על כך שהקניית תרבות יין צריכה להיות בגובה העיניים אז זה המקום! ואם אין לך כרם ואין לך יקב ועדיין חשקה נפשך ללמוד את רזי ייצור היין , לטפח חלקת גפנים  עם ליווי והדרכה ואשכרה לייצר לעצמך 32 בקבוקים שלך לגמרי  בסוף התהליך,  אז זה המקום היחידי בארץ שאפשרי לעשות זאת ובכיף גדול. איך אני יודעת? בפעמים שביקרתי שם גם שמעתי הרצאה וגם השתתפתי במפגש  מעשי דיי מרגש משום שהוא היה השלב שלפני ביקבוק היין ובו מנסים המשתתפים לערבב את היין שלהם עם אחוזים מסויימים של יינות  אחרים (מה שנקרא "בלנד").

תהליך ה"בלנד" (צילום רונה)


ההרצאה ששמעתי היתה מפיו של ד"ר ארקדי פאפיאן שהוא יינן בכיר , מרצה ומורה לייננים ומלווה יקבים גדולים וקטנים כאחד. ההרצאה נגעה לשלבים מתקדמים של עשיית היין ובמבט חטוף על חברי הקבוצה ראיתי שאני בעצם האישה היחידה שיושבת בקהל. כששאלתי את ניר איך זה? הוא אמר שישנן נשים שנרשמות לקורס אבל הן מעטות מאד וחבל. התחום ניתפס עדיין כתחום גברי וגם כאשר הוא מאפשר בשמחה לבנות הזוג להצטרף למפגשים המעשיים ולהשתתף בחוויה או לשמוע הרצאות בנושא ,רובן מעדיפות לשבת בחוץ. במפגש המעשי שהשתתפתי בו כבר ראיתי לשמחתי שתי נשים שהגיעו לבדוק את היין שלהן ולעשות "בלנד" (זוכרים..עירבוב).
מגע יד אישה  בתהליך ה"בלנד" (צילום: רונה)


 בין טעימה ליריקה (האחרונה אכן שייכת לתחום הגברי אבל בטעימת יין היא בלתי נמנעת שכן טועמים הרבה פעמים מהרבה יינות) בוחרים בסופו של דבר את התמהיל שילך לביקבוק שהוא בעצם מילוי הבקבוק וחתימתו בפקק. השלב הזה הוא מרגש מאד , ממש הרגע לפני "הלידה",  וכשאת מסתכלת על המשתתפים את רואה את ההתלבטויות וההתרגשות.
יינות משתתפי הקורס (צילום :  רונה)
ביקב ישנם קורסים שונים, אני מתעדת להרשם לקורס עשיית יין שהוא קורס שנתי  תאורטי ומעשי. מלבד קורס זה ישנם עוד תוכניות לימוד שונות ומגוונות וכל הפרטים ניתן לקבל ב אתר היקב.  בני הזוג של המשתתפים או חבר/ה יכולים להצטרף לשיעורים המעשיים ללא תשלום נוסף וכך להפוך את החוויה למשותפת ומהנה. 
                 


כרם שורק (צילום מתוך האינטרנט)
לנשים שבינינו אני ממליצה לקרוא את הספר נשים ויין , סיפור אהבה שכתבה ענת לב- אדלר שהוא מדריך המיועד לנשים שאוהבות יין ושותות אותו, ולכאלו שעשו את צעדיהן הראשונים בעולם היין ורוצות ללמוד עוד על התהליך שעובר בין הכרם לחבית. הספר מתאר את ההיסטוריה של היין מנקודת מבט נשית ואת התרומה המתעצמת של נשים לעולם היין.




ועכשיו לסיום הבטחתי טאנין לא? אז הנה כמה הסברים על טאנין ו"חיות אחרות":
 טאנין (Tannin) הוא חומר שנמצא בקליפות של הענבים , בחרצנים ובשריגי הגפן והוא זה שאחראי לתחושת העפיצות בפה, לעקצוץ הזה שמרגישים . לכל זן ענבים יש רמות שונות של טאנין ולכן כל תרכובת של יין היא שונה מבחינת העפיצות שלה. 
בלנד (בעברית יין ממסך) הוא יין שמורכב מכמה זנים שונים של ענבים.
עפיצות  תחושת יובש, חספוס ועקצוץ בפה. רמת העפיצות קשורה לכמות הטאנינים שביין.
 וודי אלן אמר פעם :" העפיצות של היין הזה מזכירה לי את דודתי עליה השלום- גם בבדיחות שלה היה טעם של עץ".


חביות היין ביקב שורק (צילום:רונה)
על בקבוק המרלו 2008 של יקב שורק, כתב ניר שחם : " יינות מתיישנים דומים לזוגות: חלקם נועזים ושובבים בתחילת דרכם ובסופם עייפים וחלשים. ויש שעליות ומורדות יאפיינו את חייהם. אחרים הולכים ומתפתחים עם השנים ובבגרותם המאוחרת עדיין מראים עומק וחוכמת חיים"  
 אני מעדיפה את האחרונים ואיך אתם? 


שתו יין ותהנו!
שלכם רונה








Wednesday, May 16, 2012

לעשות שוק ברמלה ועל הדרך לתקן זיכרון ילדות ישן

"כשאנחנו יוצאים לשוק לקנות שוקיים חשופים וגרונות הודו שסועים אני הופך להיות סמוק ומכווץ. "בשר לא מוכשר, לא משלמת מחיר כזה. לא טרי אני הולכת לאחר," היא צועקת לרוכל הזקן, ודוחפת בכפות ידיה כנפיים מרוטות של עוף לתוך שקית ניילון, "תשקול לי ותעשה לי מחיר, ותוציא לי את השאריות של הכתף בלי השומן הקשה, תביא לי את הרך בחייאת חיון." אמי חברה של כל רוכל ורוכל ברחובות השוק המוזנחים, היא מכירה אותם בשמותיהם הפרטיים אבל קוראת להם בשמות המשפחה, ואני מרגיש איך הם יכולים להפוך לכמה מן האויבים הכי קשים שלי. מהמקום הזה, שהוא הכי מסריח, היא יוצרת את התבשיל הכי נעים. היא חותכת בקווי הליכה שמוכרים רק לה, ממדור למדור, ממחלקה למחלקה, מאיש הבשר אל איש הדגים, משקי התבלינים אל סיטונאי הסבונים והשמפואים, מהמלפפונים עד הלוף והתרפש, מנרות השעווה עד העדשים היבשות, מסוכריות הטופי החזקות אל עלי הכוסברה הרעננים. הכל נערם בערבוביה לתוך העגלה שאני סוחב."  (מתוך הסיפור "שוק" מאת סמי ברדוגו. קובץ הסיפורים "ילדה שחורה".)


אני גדלתי בין שני שווקים. האחד ניצב היה קבוע במורד הרחוב שבו גרתי. השוק של רובע ב' היה צפוף ומחניק ובמיוחד זכורה לי רצפת הבטון השחורה מלכלוך ורטיבות. העיניים שלי תמיד הושפלו לכיוון אותו בטון קר, מתוך בושה ורצון להעלם. לעומתו היה השוק השני משחרר יותר. השוק של יום רביעי היה מגיע ומתמקם ליד הים.האויר הפתוח והיכולת להמלט תמיד אל הים הסמוך הפכו את חווית השוק לנעימה יותר, שלא נאמר למקור הברזות שבועי מלימודים.


כילדה גם אני הרגשתי סמוקה ומכווצת , ממש כמו המספר  של ברדוגו. הכווץ התחיל עוד בתחילת הדרך אל עבר השוק. משתרכת אחריה בחוסר רצון ונעצרת בלית ברירה כאשר היא מחליטה לבדוק מה חדש אצל הרוכלים הזקנים שפרסו את מרכולתם על משטחים מרופטים שהיו צמודים לגדר האבן שהקיפה את בניין המגורים שלנו. בכל פעם זה היה חוזר על עצמו, היא היתה מתווכחת עם איזה רוכל זקן חסר שיניים, על מברשת ניקוי כזו או אחרת או על פותחן ישן או מה לא. הויכוח היה על שקלים בודדים. במקום חמישה שקלים היא רצתה בשניים,והויכוח היה תמיד קולני עם תנועת יד מבטלת. היא לא באמת התכוונה לקנות משהו אבל היא התכוונה לנצח במקח, ואני רציתי לקבור את עצמי במדרכה. חשתי נעלבת במקומו של הרוכל המסכן ואם היה  נעמד על המקח ולא מוותר, הייתי מרגישה הקלה, שכן טיפת כבודו העצמי לא נגזלה ממנו. בכל פעם שהיינו מתחילות את ההליכה לעבר השוק היה ליבי פועם בחוזקה והייתי מתפללת לאלוהים שהיא לא תעצור ותפשפש אצל אותם זקנים. וכשהיתה נעמדת הייתי מתרחקת מספר צעדים קדימה וצופה בחצי עין בריטואל המביך. מאוחר יותר כשבגרתי החליפו את הזקנים, זקנים אחרים עולים מרוסיה שאמנם היו להם שיניים רק מצופות בזהב וכסף אך הריטואל לא השתנה וגם כאדם מבוגר חשתי את עלבונם וכעסם של הרוכלים על אימי ואליהם הצטרף גם כעסי שלי.


פאב בתוך מחנה יהודה
ולמרות כל זאת אני אוהבת שווקים. אוהבת את אלו המסוגננים ואת אלו המוזנחים.  אלו שבחו"ל ואלו שנמצאים כאן מתחת לאף. יש לא מעט שווקים בארצנו. במיוחד אני אוהבת להגיע לשוק בנצרת שם אפשר למצוא את הקפה הכי טוב שיש אצל פהום שטוחן לך את הפולים שבחרת במקום. אני גם אוהבת להסתובב בערב בשוק מחנה יהודה שהפך בשנים האחרונות למוקד בילוי עם פאבים קטנים, מסעדות מיוחדות וחנויות מסוגננות, והכל בעירבוביה מרתקת בין הדוכנים הישנים של הירקות והבשר.



בעיר מגוריי כיום אין שוק, ולכן החלטתי לקפוץ לשוק הכי קרוב, השוק ברמלה. הוא מתקיים באופן קבוע בכל יום אבל בימי רביעי מצטרפים אליו עוד שני שווקים נוספים, של ביגוד ושל מציאות.  מוקדם בבוקר הגעתי, החנתי את האוטו וירדתי במורד רחוב המעפילים הישר אליו. הדרך עוברת בין סימטאות עתיקות  ובין בתי אבן עתיקים ומוזנחים. שם תושבים ערבים ויהודים גרים בכפיפה אחת ונראה שהדבר היחיד שמקשר ביניהם הוא השוק.




קשה היה שלא לחשוב איזו עיר מיוחדת יכלה להראות רמלה אילו רק היו משקיעים בשיקום שלה. הסיור שלי החל  בין דוכני החמוצים והגבינות, דרך הירקות והפירות עד שהגעתי ל"בורקס הטורקי האותנטי" (כמו הרבה אותנטים לפניו ואחריו) שמדבקת "מומלץ מפה" מתנוססת בגאווה על חזיתו. אם מומלץ מפה ממליצים, אני לא מוותרת. התיישבתי לי ליד אדון מבוגר שהפליג בסיפורים על ילדותו ויחדיו התענגנו על בורקס תרד שיצא חם מהתנור ולצידו כוס איירן (יוגורט תורכי) משובח. הוא מספר ואני מקשיבה. 





בהמשך, אט אט תוך התבוננות ופישפוש  הגעתי אל הרחבה המיוזעת של שוק המציאות. הזקנים אותם זקנים, חסרי שיניים או לחילופין עם שיני זהב, רובם ככולם עולים מבריה"מ או בוכרה. פה ושם יש גם סוחרים בדואים. הרחבה בה הם פורסים את מרכולתם תובעת את עלבונה. הכל כל כך מוזנח, דרך לא סלולה מלאה באבק לבן, והכל תחת השמש הקופחת. ושוב אותן תחושות של עליבות וחמלה עולות בתוכי. 


יחד עם כל זאת אפשר למצוא שם מציאות. למשל בין הדוכנים ניתן למצוא על פי מיטב המסורת הבוכרית, סירים ומחבתות מברזל יצוק וגם סירי אלומיניום כבדים.. במקום לשלם משכנתא לאחת מהרשתות המובחרות, עבור סיר ברזל כבד וטוב שילמתי  רק 80 שקלים והרגשתי כמעט בוכרית בעצמי. את הדוכן תזהו על פי גברת  גדולת מימדים שעל פניה חיוך רחב  ובפיה עברית עילגת אבל דיי משכנעת. היא תסביר לכם גם איך לטפל בסיר ומה הכי כדאי לבשל בו. לכל חובבי הפויקה למינהם תוכלו למצוא שם אחלה פויקה במחיר מצחיק.



בין הסירים והמחבתות, הפמוטים ומכונות התפירה העתיקות. בין צלחות האמייל הפרחוניות ועוד כל מיני שמונצ'ס , יצא לי גם לתקן את תחושת המובסות שאפפה אותי בילדותי בשוק. למרגלותיו של רוכל זקן מאד, בפינה מוסתרת הונח לו מרבד מהוה קטנטן ועליו מיני כלים שארץ מוצאם מרוסיה.בין כל הכלים קלטה עיני כלי לסוכר שנראה מיוחד מאד,התחתית עשויה מזכוכית מעוטרת ולראשו מכסה עם טריק פתיחה מדליק.  הרוכל הזקן  סיפר לי שהוא הביא את זה איתו משם, הוא "דרש" עליו 25 ש"ח ועל פניו ניכר היה שהוא זורק את המחיר וחוזר מיד לשבת על השרפרף כלא מאמין שיצא משהו מהאשה שבוחנת את מרכולתו.  הושטתי לו את הכסף מיד  והתנצלתי על כך שאני מרימה אותו שוב מכיסאו. מבט מופתע הופיע על פניו, לא ויכוח, לא תנועת יד מבטלת, אף לא על שקל אחד פחות התמקחתי . בשמחה הוא חיפש משהו לעטוף את הכלי, התרוצץ בין הדוכנים כדי להמציא לי עודף שלא היה לו  ואני התיישבתי לי על השרפרף שלו וחשתי תחושת ניצחון על אותו זיכרון ילדות מכאיב, שהומתק ותוקן בזכות כלי סוכר קטן.



אז לא משנה היכן אתם נמצאים בארץ או בחו"ל, בתל אביב או רמלה
לכו לעשות שוק
שלכם רונה

שוק המציאות
מילים: נתן אלתרמן
לחן:סשה ארגוב

עזבי יונתי כל מיני הצעות
ובואי נרוצה אל שוק המציאות.
אל שוק המציאות? לא, לא, לא. מה כבר יש שם?
ומה כבר נמצא שם? ומה כבר נראה שם?

ראשית כל נבוא ונגיע לשמה
ושם כבר נראה מה, ושם כבר נמצא מה.
ודרך אגב, בין כניסה ליציאה,
                                                      אולי גם נמצא במקרה מציאה

שוק המציאות,
שוק המציאות,איזה פלאים,
איזה פלאות,
הזדמנויות
מאוד מפתיעות,
שוק המציאות,
שוק המציאות.

כוננית מצחיקה
וכורסה מצוייצת
חצוצרה עתיקה 
שעודה מחצרצת
קרבינה עם הדק 
וחרסינה עם סדק
חרוזים ללא חוט
מה שאין בחנות


הזדמנויות מאד מפתיעות
שוק המציאות,שוק המציאות


הביטי נא איזה שעון קוקיה
קוקית נהדרת, כה יפהפיה
נכון בהחלט קוקיה נהדרת
אך למה אתה מסתכל במוכרת?
שמעי המוכרת איננה אנטיקה
וההסתכלות עוד לאיש לא הזיקה
אך אם אני פה , יש מקל פה ושוט
ואל תחפש מציאות חדשות


שוק המציאות
שוק המציאות
איזה פלאים
איזה פלאות
הזדמנויות מאד מפתיעות
שוק המציאות, שוק המציאות


אורלוגין מטוטלת
טבעות של ענבר
מפתחות ללא דלת
מטריות בלי מטר
קולומבינה של ברונזה
עומדת בפוזה
מול פיירו מאוהב
בלי ראשו על כתפיו






איש מרבה לבקש ולשאוף ולדרוש
אבל מה שמוצא הוא מוכן לו מראש
על הרבה מציאות הוי, קופץ אתה, אחא
אבל יש מציאה שקופצת עליך


אז אומר אתה כך, מרובה לא תפסנו
ואולי לא מצאנו כל מה שחיפשנו
ואולי קצת ביזבזנו טרדות ויגיעות
אבל טוב שהיינו בשוק המציאות.

Sunday, May 6, 2012

דבר קטן וטוב



פה ושם במהלך השנים אני קוראת עם תלמידיי את הסיפור הקצר "דבר קטן וטוב" מאת ריימונד קארבר "קארבר מספר סיפורים מהחיים ,אמריקה שלו היא אמריקה של אנשים רגילים. אמריקנים רגילים, שלפתע היו למפסידים במרוץ אחרי החלום האמריקני. באמצע החיים קורה להם משהו - תאונה, פיטורים, ביקור אצל חבר - והם נופלים לתוך איזה סדק במציאות החברתית,שציפה להם תמיד מתחת לקרום הדק והשביר של השגרה".

 בסיפור "דבר קטן וטוב" מעמיד קארבר את הזוג וייס מול אסון נוראי (מות בנם בתאונת פגע וברח) ובאחת מתנפצים להם חלומות והנחות בדבר טיבה של החברה ויכולתה להיות מקור נחמה. דווקא האופה והלחם הכהה שאותו הוא מגיש לזוג המובס בסיום הסיפור, הוא המקור האמיתי לנחמה. האופה שמתואר בתחילת העלילה כאדם אטום ומנותק זוכה אף הוא לרגע של נחמה כשהוא מגלה את הסיפוק בעבודתו, ומבין כי חייו אינם חסרי משמעות: "הוא שמח שאינו מוכר פרחים", שהם משהו שניתן רק להריח, פנייה קצרת מועד וזמנית לחושים, בעוד שאת הלחם גם מריחים וגם טועמים, והוא משביע וממלא לאורך זמן – ממלא צורך קיומי. השימוש בחושים מדגיש  את חזרתם של הזוג וייס  לחיים – הם לא רק אוכלים, אלא גם מריחים את הלחם ונהנים מריחו. הסיפור מסתיים בקורט של תקווה, למרות הכאב וחוסר הצדק, שבאובדן הילד"

מאז התקופה הפרהיסטורית הלחם תמיד היה שם.
בתחילה בני האדם הקדמונים היו לועסים את דגני הבר לפני אכילתם, אך מכיוון שעיכולם היה קשה לא מוצה הפוטנציאל התזונתי שהיה טמון בהם.  בסביבות האלף ה10 לפנה"ס החל האדם לקלות את הדגנים ולטחנם לקמח גס אשר עורבב עם מים לעיסה שיובשה בשמש או נאפתה על גחלים, משהו כמו לחם שטוח דק.
המצרים הקדמונים היו הראשונים שנעזרו במחצית הראשונה של האלף ה3 בשאור על מנת להתסיס את עיסת הבצק. השאור הוא גוש בצק שתוסס ותופח בעזרת שמרי בר שנמצאים על זרעים ונישאים באויר. השאור מוכנס ומעורבב עם גושי בצק טריים ובכך עוזר לתפיחתם.
ללחמם של הפרעונים ובני המעמד העליון הוספו תמרים ודבש, פירות ושומשום. לחם שנוספה לו חמאה נקרא "לחם השמש" והוא מיוצר גם כיום במצרים.
ממצרים הקדומה התפשט הלחם לשאר אזורי העולם הישן וכל אזור פיתח שיטות חדשות להכנת הלחם.
ללחם יש מקום מרכזי בפולקלור של העמים השונים. הוא נחשב לסמל למזל טוב ויוחסו לו סגולות לגירוש הרוע.  בתקופות העתיקות קישרו בני האדם את תפיחתו של הלחם בזמן האפייה לתפיחת בטנה של אישה בהריון, ובשל כך נחשב הלחם לסמל החיים. במאה ה-19 הושיבו בכמה מקומות באירופה בתולות מזדקנות על תנורי לחם במטרה שימשכו מחזרים.  בצרפת חוברו מטאפורות אודות הלחם ותהליך אפייתו: התנור נמשל לרחם האישה, הבאגט הקביל לאיבר המין הזכרי והשמרים הושוו לזרע.

יש עוד כל כך הרבה מה לומר על הלחם ועל ההיסטוריה שלו, ומי שזה מעניין אותו ימצא בסוף הפוסט קישורים למאמרים בנושא. אני דווקא רוצה לספר לכם על שני סיורים שקשורים בלחם שערכתי באחרונה. האחד בפריס (איך לא?) והשני סיור לילה מקומי במאפיות ותיקות בירושלים.

מאפיית פואלין. צילום: רונה.
הבולונג'רי הפריסאי  הוא שם דבר עולמי! בבלונז'רי תמצאו מיני לחמים מסוגים שונים וטעמים מיוחדים. לאוהבי הלחם, חנויות הבולונג'רי הפריזאיות הן כמו חלום שהתגשם. הריח המשכר שאופף את החנות והאסטתיקה בה מונחים "היהלומים" גורמים לכל מכור להתרגשות ולפרפורי בטן. אני הרגשתי כמו ילדה בחנות צעצועים ענקית שלא יודעת מה לבחור (כן, ככה אני אוהבת לחם).
 בפריס הכרתי את שרון היינריך, שרון קונדיטורית, חובבת קולינריה, צילום וכתיבה, מגשימה את חלומה ומתגוררת בפריס. הבלוג המדהים שלה (נמצא ברשימת הקישורים שלי ומופיע כאן בהמשך) עוסק בכל מה שטעים בפריס ויש כל כך הרבה מזה. אז היא לקחה אותנו לסיור קולינרי שבמהלכו ביקרנו בבולונג'רי משפחתי בשם פואלין במאפייה זו ניתן למצוא בעיקר לחמים (בבולונג'רי ניתן למצוא גם  מיני מאפים שונים) לחם הדגל נושא את שם המאפייה והוא עגול גדול וכבד. את סיפור המאפייה ורשימת סניפיה אני ממליצה בחום לקרוא   בבלוג של שרון, שהוא בכלל בלוג מעניין ומדיף ניחוחות לכל אוהבי פריס באשר הם.




לחמי שאור, מאפיית טלר. צילום:רונה.
הסיור השני הוא סיור מקומי. ביום חמישי האחרון לקחתי את יותם איתי והצטרפנו לביקור לילי במאפיות ירושלמיות. הסיור התחיל במאפיית ברמן, מאפייה שהחלה את דרכה בשנת 1875 כאשר קרישא ברמן, אם המשפחה, הכינה לחמים ועוגות כמיטב המסורת הרוסית עבור הצליינים שהגיעו לירושלים. בין שאר המאפיות שביקרנו בהן הגענו גם אל מאפיית טלר, מאפיית לחמי שאור שהחלה את דרכה לפני חמש שנים בגוש עציון וכעת פתחה מאפייה וחנות בירושלים. לכל מי שחפץ המאפייה מציעה את לחמיה ב50% הנחה מהשעה 18:45 כל ערב. כל יום מוכרים שם אך ורק לחמים טריים של אותו הבוקר.

שכונת מאה שערים. צילום:רונה
מבחינתי הסיור הפך להיות מעניין כשהגענו לשכונת מאה שערים. אם לא הייתי מצטרפת לסיור לעולם לא הייתי מבקרת באותה שכונה שאני שומעת עליה רק ברדיו. לבושה באופן חסוד וצנוע מכף רגל ועד ראש נכנסתי לשכונה והרגשתי שאני חוזרת אחורה בזמן לאותם סיפורים שמתארים את העיירה היהודית הטיפוסית במזרח אירופה במאות הקודמות. שתי מאפיות בשכונה החרדית היו מעניינות במיוחד. מאפיית אביחיל שהוקמה בשנת 1932 והיתה בעצם התנור השכונתי באותה התקופה, כאשר המשפחות בשכונה הביאו את לחמיהם לאפייה. ירושלמים ותיקים מספרים שהמקום היה נקודת מפגש לצעירים אחרי בילוי בקולנוע. הם היו מגיעים עם גיטרות, קונים לחם חם או עוגה יושבים מנגנים ושרים עד השעות הקטנות של הלילה. מסורת זו הפכה ברבות הימים למועדון שירה ממוסד שבעל המאפייה דני אביחיל ייסד. עם התחרדות השכונה "נשרף המועדון" תרתי משמע, ומאז לא נשאר זכר להווי הירושלמי סביב המאפייה. אבל החסד של המקום נשאר ובמאפייה מקפידים להעסיק עובדים בעלי צרכים מיוחדים.
יותם קולע צמת חלה,מאפיית לנדנר. צילום:רונה.
לא רחוק מאביחיל בתוך תוכי השכונה החרדית יורדים למרתף שבו שוכנת מאפיית לנדנר בת 120 שנה. המאפייה עובדת במלוא המרץ רק בימי חמישי ואופה אך ורק חלות קלועות לשבת. 


אסיים ואומר שאצלנו בבית מזמן כבר מכינים לחם מעשה יד ולב. זנחנו גם את אופה הלחם המודרני והיום אנחנו מתמסרים ללישה במלוא המרץ , לריח התפיחה ולטעמים שבכל פעם משתנים ומתפתחים עם הנסיונות השונים. אני מגדלת מחמצת שאור (זה נתפס כטירחה אבל זה ממש לא!) וחוגגת בכל פעם שהלחם יוצא מהתנור ריחני וטעים. לכל מי שרוצה להתחיל אני ממליצה בחום על ספר שלדעתי הוא הספר הכי טוב שנכתב בארץ על לחם ואפייתו שמו על הלחם לבדו מאת סמדר זורע - ברמק.
עוד קישורים לאתרים מומלצים כתובות המאפיות השונות ואפילו מתכון קל ללחמניות מזינות תמצאו כאן בהמשך. שיהיה שבוע טוב
                                            שלכם
                                             רונה




*הסיפור "דבר קטן וטוב" מופיע בקובץ סיפורים קצרים שנקרא "דבר קטן וטוב" בהוצאת כתר.
* הספר "על הלחם לבדו" מאת סמדר זורע - ברמק.
* אתר מצויין לחובבי אפייה: "הנחתום" http://www.baking.co.il/
* מאפיית טלר - רח' אגריפס 72 ירושלים . טל: 02-62273227
* מאפיית אביחיל רח' פרי חדש 8 ירושלים. טל' : 02-5385556
* מאפיית לנדנר , שכונת בית ישראל , ירושלים. לצפייה בסרטון שמספר את סיפור המאפייה http://www.mesaper.co.il/Default.aspx?ID=5cd13b99-1f24-47c5-9ff7-690ca5cef939

* ההיסטוריה של הלחם עבור ילדים. מתוך כתב העת גלילאו לילדים http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12599

* ההיסטוריה של הלחם , הסבר מקיף מתוך האינציקלופדיה של ynethttp://www.ynet.co.il/yaan/0,7340,L-556363-NTU2MzYzXzgyNjM3MzMxXzIxMzUyNQeqeq-FreeYaan,00.html




מתכון קל בריא ומזין ללחמניות שהילדים יאהבו לקחת לגן ולבית הספר..בדוק!!


בקערה גדולה מנפים שתי כוסות קמח מלא +שתי כוסות קמח לבן (רצוי של שטיבל מס 2 ללחם)
מוסיפים 2 כפיות שמרים יבשים וכפית מלח. מערבבים שהמלח יתפזר באופן אחיד. 


לכל זה מוסיפים 2 כפות סוכר חום/ דבש/סילאן
רבע כוס שמן זית/קנולה
כוס וחצי מים חמימים.


החלק החשוב הוא הלישה- 10 דקות לישה טובה ואז להתפיח בקערה מכוסה בניילון נצמד במשך שעה-שעה וחצי. 
למי שיש בבית אופה לחם אפשר להכניס את המצרכים לאופה ואז לבחור בתוכנית לישה והתפחה בלבד.


לאחר שהבצק תפח מוציאים למשטח ולשים שוב במשך 5 דקות נוספות. יוצרים כדורים בינוניים וטיפה פוחסים אותן עם כף היד. מניחים על תבנית עם נייר אפייה להתפחה נוספת של 20-30 דק. בזמן הזה מחממים תנור ל180-200 מעלות (תלוי בתנור של כל אחד). 


לאחר ההתפחה- מורחים בביצה עם קצת מים/חלב ומחכניסים לתנור החם ל 20 דק. מוציאים ומצננים על רשת.


אם רוצים קרום קריספי - בזמן חימום התנור מניחים תבנית ריקה בתחתיתו. רגע לפני שמכניסים את הלחמניות שופכים כוס מים לתבנית בתחתית, ומיד אחרי זה מכניסים את תבנית הלחמניות לאמצע התנור וסוגרים.


ניתן להקפיא את הלחמניות לאחר הצינון, ולהפשרה מעט במיקרו או פשוט בחלל האויר.

















Thursday, April 26, 2012

חביתה גבינה לבנה וסלט - השילוש הקדוש

  פעם אחת בארוחת ערב לקראת חג פסח שאלנו את יותם, בני בכורי,      שהיה אז בגיל הגן "מה אכלו בני ישראל במדבר?". בגאווה ציפינו לשמוע את מה שבטח לימדו אותו בגן,  אבל הקטן ענה בפה מלא         ובבטחון רב:" חביתה, גבינה לבנה וסלט".

נדמה שמאז ומעולם , משחר ההיסטוריה הלאומית שלנו , חביתה, גבינה לבנה וסלט היו שם על השולחן.
גם היום כאשר אני שוברת את הראש מה להכין לארוחת הבוקר או הערב, איך לחדש ולא לשעמם ואיזה גיוון להכניס אני יודעת שעם כל היצירתיות, חביתה גבינה לבנה וסלט ירקות יעשו את העבודה ויתקבלו בשמחה כאילו זאת הפעם הראשונה שהם מוגשים לשולחן.

 אצל רובנו השילוש הזה תמיד מחזיר בנוסטלגיה לעבר ארוחות הערב של ילדותינו. אני תמיד מרגישה תחושה של שיגרה טובה, הרגשה  שזה רק אנחנו, המשפחה המצומצמת, בערב יום חול שיגרתי בלי אורחים, בלי ארוחות בומבסטיות, בלי זעזועים.


   במקומות אחרים בעולם, ארוחות הבוקר הן משהו אחר. אנחנו אף פעם לא מבינים איך האנגלים מסוגלים להכניס על הבוקר לפה שעועית ובייקון מטוגן, והגרמנים נקניקיות עסיסיות. מולם  ניצבת לה הגבינה הלבנה בגאווה ישראלית ונראית נשגבת, בריאה וטהורה מתמיד. ואז ביחוד כשאנחנו בחו"ל אנחנו מתגעגעים לחביתה לגבינה ולסלט.     
         יש גם כל מיני סוגי חביתות. שטוחות, מקושקשות, ביצות עין (האחרונה אהובה במיוחד על יותם). יש גם חביתות נפלאות שמגיעות ממחוזות אחרים, כך למשל יש את חביתת הירק הירושלמית שנקראת "עיג'ה" שהבסיס שלה מורכב מביצים, תפוחי אדמה והרבה פטרוזיליה. יש לחביתה הזו הרבה גיוונים והיא טעימה ביותר.
קוקו סבזי. 
 מי שמוצאו מפרס בטח מכיר את ה"קוקו סבזי" שהיא חביתה עתירת ירוקים כגון תרד, בצל ירוק ועוד, במקור היתה חביתה זו מוגשת בימי החג בראש השנה.


במסגרת הפרוייקט האישי שלי (פרטים בפוסט הראשון), הגשתי השבוע לשולחן בארוחת הערב פריטטה ריחנית של בטטה ורוזמרין.פריטטה היא חביתה איטלקית, תפוחה במידה מסויימת וטעימה טעימה. גם אותה אפשר להכין עם הרבה גיוונים והיא קלה להכנה (מתכונים לפריטטה ולעוד חביתות תמצאו בסוף הפוסט).
   
פריטטת בטטה ורוזמרין. צילום:רונה
אבל,בסופו של דבר,  כאשר הגשתי לשולחן בגאווה את הפריטטה שלי ולצידה סלט ירקות קצוץ וגבינה לבנה, הסתכל יותם בהבעה מאוכזבת ושאל "אמא תגידי, מה קרה לחביתה      הפשוטה והטובה של פעם?"                                                                
                            שלכם, רונה  


אשמח לשמוע על עוד מיני חביתות שאתם מכירים או מכינים בבית.

קישורים למתכוני חביתות:





Monday, April 23, 2012

נסיעה אחת מתוקה לפריס, ספר משגע וג'וק שנכנס לראש- מה שהביא אותי לפתוח בלוג


היי, אני רונית , פה ושם מכנים אותי גם רונה. לא התכוונתי לפתוח בלוג ואם חלפה המחשבה בראשי אז בראש ובראשונה חשבתי אולי לכתוב על חינוך, על החוויה המורכבת כל כך והעמוקה שלי כמחנכת מזה עשר שנים של בני נוער בגילאי 15-18.

  אבל זה לא קרה ופתאום אני מוצאת את עצמי רוצה לכתוב, לשתף ולעניין אתכם דווקא בתהליכי השינוי שעובר המטבח שלי, שלנו, כלומר שלי ושל גלעד אישי היקר ושל יותם בני הבכור האנין בדרכו וגם של נדב השובב. האמת שהמטבח עובר אצלנו שינוי כבר דיי הרבה זמן אבל נסיעה אחת של כמעט עשרה ימים לפריס וסיור מתוק מתוק (שעוד אקדיש לו פוסט בהזדמנות) שינו עמוק אצלי משהו בתפיסה בכל מה שקשור להתייחסות למזון, לבחירה שלו, לטעמים לריחות ולצבע.  מושג הטריות היה מבחינתי הגילוי הגדול. נשמע דרמתי ולא ברור אבל זו מילת המפתח שיכולה להגדיר את "האסימון שנפל". וגם ספר אחד שרציתי לקנות מזמן :" המטבח הבריא" של על השולחן. כאשר חזרתי, רצתי לרכוש אותו ומאז הג'וק לא יוצא.

    אני אולי לא ג'ולי ובטח לא ג'וליה אבל אישי המקסים נתן לי רעיון (כמובן שמתחבא שם אינטרס אישי שלו) והחלטתי ללכת על זה. אני לא מפסיקה לדפדף ולקרוא בספר, וגם יצאו לי כמה דברים לא רעים משם. אז האיש היקר שלי הציע שבכל שבוע אכין מתכון לפי סדר המתכונים..חשבתי והרחבתי את הרעיון: בכל שבוע אכין לפי סדר המתכונים, מתכון מכל קטגוריה (זה גם עושה סדר בראש ופותר דילמות של "מה אני אבשל?"). השבוע התחלתי ליישם, הצטיידתי במצרכים (התחלנו גם לקנות ירקות ישר מהמגדל , אז זה בכלל כיף) ויריית הפתיחה היתה היום מנה של ספגטי ברוטב אגוזים, לימון וצ'ילי. חגיגה של טריות טעמים וצבעים. 


   לא, אל תדאגו אני לא הולכת לדווח לכם על כל מתכון או על תהליך ההכנה, לא על זה יהיה הבלוג. גם  אין לי כוונה לכתוב בלוג של מתכונים (טוב, אולי פה ושם מתכון של איזו מנה טעימה שגם הצטלמה טוב) . אני גם לא מתכוונת לערוך פרוייקט מדווח סטייל ג'ולי מהסרט היפה "ג'ולי וג'וליה".  לא מתיימרת ולא רוצה להתחיל בחקירה מעמיקה של מה נחשב בריא ומה לא (לא יותר מדיי בכל אופן) קיימים אין ספור מאמרים בנושא.  מה שאני כן רוצה זה לעשות מסע כתוב ומצולם אל עבר המטבח הבריא, אל הטריות, הצבעים, הניחוחות והטעמים. אל השווקים והחנויות שמציעים לנו איכות וטריות (וכמה שפחות פלצנות) אל אנשים שאוהבים את הטרי המקומי, אל אלו שמבשלים אבל לא רק. אל המטבח הבריא והטרי גם מהעולם שמחוץ לארצנו הקטנטונת. אל אלו שמבינים ואלו שמנסים להבין כמוני. אבל בעיקר בעיקר אל עבר ההנאה שבלהסתכל, להריח, לגעת ובסוף גם לטעום.
אשמח אם תצטרפו אליי למסע
 שיהיה בהצלחה
שלכם
רונה


עלים לסלט מכל הסוגים ןכל הצבעים. שוק  Maubert  פריס 2012