"כשאנחנו
יוצאים לשוק לקנות שוקיים חשופים וגרונות הודו שסועים אני הופך להיות סמוק ומכווץ.
"בשר לא מוכשר, לא משלמת מחיר כזה. לא טרי אני הולכת לאחר," היא צועקת
לרוכל הזקן, ודוחפת בכפות ידיה כנפיים מרוטות של עוף לתוך שקית ניילון,
"תשקול לי ותעשה לי מחיר, ותוציא לי את השאריות של הכתף בלי השומן הקשה, תביא
לי את הרך בחייאת חיון." אמי חברה של כל רוכל ורוכל ברחובות השוק המוזנחים,
היא מכירה אותם בשמותיהם הפרטיים אבל קוראת להם בשמות המשפחה, ואני מרגיש איך הם
יכולים להפוך לכמה מן האויבים הכי קשים שלי. מהמקום הזה, שהוא הכי מסריח, היא
יוצרת את התבשיל הכי נעים. היא חותכת בקווי הליכה שמוכרים רק לה, ממדור למדור,
ממחלקה למחלקה, מאיש הבשר אל איש הדגים, משקי התבלינים אל סיטונאי הסבונים
והשמפואים, מהמלפפונים עד הלוף והתרפש, מנרות השעווה עד העדשים היבשות, מסוכריות
הטופי החזקות אל עלי הכוסברה הרעננים. הכל נערם בערבוביה לתוך העגלה שאני סוחב." (מתוך הסיפור "שוק" מאת סמי ברדוגו. קובץ הסיפורים "ילדה שחורה".)
אני גדלתי בין שני שווקים. האחד ניצב היה קבוע במורד הרחוב שבו גרתי. השוק של רובע ב' היה צפוף ומחניק ובמיוחד זכורה לי רצפת הבטון השחורה מלכלוך ורטיבות. העיניים שלי תמיד הושפלו לכיוון אותו בטון קר, מתוך בושה ורצון להעלם. לעומתו היה השוק השני משחרר יותר. השוק של יום רביעי היה מגיע ומתמקם ליד הים.האויר הפתוח והיכולת להמלט תמיד אל הים הסמוך הפכו את חווית השוק לנעימה יותר, שלא נאמר למקור הברזות שבועי מלימודים.
כילדה גם אני הרגשתי סמוקה ומכווצת , ממש כמו המספר של ברדוגו. הכווץ התחיל עוד בתחילת הדרך אל עבר השוק. משתרכת אחריה בחוסר רצון ונעצרת בלית ברירה כאשר היא מחליטה לבדוק מה חדש אצל הרוכלים הזקנים שפרסו את מרכולתם על משטחים מרופטים שהיו צמודים לגדר האבן שהקיפה את בניין המגורים שלנו. בכל פעם זה היה חוזר על עצמו, היא היתה מתווכחת עם איזה רוכל זקן חסר שיניים, על מברשת ניקוי כזו או אחרת או על פותחן ישן או מה לא. הויכוח היה על שקלים בודדים. במקום חמישה שקלים היא רצתה בשניים,והויכוח היה תמיד קולני עם תנועת יד מבטלת. היא לא באמת התכוונה לקנות משהו אבל היא התכוונה לנצח במקח, ואני רציתי לקבור את עצמי במדרכה. חשתי נעלבת במקומו של הרוכל המסכן ואם היה נעמד על המקח ולא מוותר, הייתי מרגישה הקלה, שכן טיפת כבודו העצמי לא נגזלה ממנו. בכל פעם שהיינו מתחילות את ההליכה לעבר השוק היה ליבי פועם בחוזקה והייתי מתפללת לאלוהים שהיא לא תעצור ותפשפש אצל אותם זקנים. וכשהיתה נעמדת הייתי מתרחקת מספר צעדים קדימה וצופה בחצי עין בריטואל המביך. מאוחר יותר כשבגרתי החליפו את הזקנים, זקנים אחרים עולים מרוסיה שאמנם היו להם שיניים רק מצופות בזהב וכסף אך הריטואל לא השתנה וגם כאדם מבוגר חשתי את עלבונם וכעסם של הרוכלים על אימי ואליהם הצטרף גם כעסי שלי.
ולמרות כל זאת אני אוהבת שווקים. אוהבת את אלו המסוגננים ואת אלו המוזנחים. אלו שבחו"ל ואלו שנמצאים כאן מתחת לאף. יש לא מעט שווקים בארצנו. במיוחד אני אוהבת להגיע לשוק בנצרת שם אפשר למצוא את הקפה הכי טוב שיש אצל פהום שטוחן לך את הפולים שבחרת במקום. אני גם אוהבת להסתובב בערב בשוק מחנה יהודה שהפך בשנים האחרונות למוקד בילוי עם פאבים קטנים, מסעדות מיוחדות וחנויות מסוגננות, והכל בעירבוביה מרתקת בין הדוכנים הישנים של הירקות והבשר.
בעיר מגוריי כיום אין שוק, ולכן החלטתי לקפוץ לשוק הכי קרוב, השוק ברמלה. הוא מתקיים באופן קבוע בכל יום אבל בימי רביעי מצטרפים אליו עוד שני שווקים נוספים, של ביגוד ושל מציאות. מוקדם בבוקר הגעתי, החנתי את האוטו וירדתי במורד רחוב המעפילים הישר אליו. הדרך עוברת בין סימטאות עתיקות ובין בתי אבן עתיקים ומוזנחים. שם תושבים ערבים ויהודים גרים בכפיפה אחת ונראה שהדבר היחיד שמקשר ביניהם הוא השוק.
קשה היה שלא לחשוב איזו עיר מיוחדת יכלה להראות רמלה אילו רק היו משקיעים בשיקום שלה. הסיור שלי החל בין דוכני החמוצים והגבינות, דרך הירקות והפירות עד שהגעתי ל"בורקס הטורקי האותנטי" (כמו הרבה אותנטים לפניו ואחריו) שמדבקת "מומלץ מפה" מתנוססת בגאווה על חזיתו. אם מומלץ מפה ממליצים, אני לא מוותרת. התיישבתי לי ליד אדון מבוגר שהפליג בסיפורים על ילדותו ויחדיו התענגנו על בורקס תרד שיצא חם מהתנור ולצידו כוס איירן (יוגורט תורכי) משובח. הוא מספר ואני מקשיבה.
בהמשך, אט אט תוך התבוננות ופישפוש הגעתי אל הרחבה המיוזעת של שוק המציאות. הזקנים אותם זקנים, חסרי שיניים או לחילופין עם שיני זהב, רובם ככולם עולים מבריה"מ או בוכרה. פה ושם יש גם סוחרים בדואים. הרחבה בה הם פורסים את מרכולתם תובעת את עלבונה. הכל כל כך מוזנח, דרך לא סלולה מלאה באבק לבן, והכל תחת השמש הקופחת. ושוב אותן תחושות של עליבות וחמלה עולות בתוכי.
יחד עם כל זאת אפשר למצוא שם מציאות. למשל בין הדוכנים ניתן למצוא על פי מיטב המסורת הבוכרית, סירים ומחבתות מברזל יצוק וגם סירי אלומיניום כבדים.. במקום לשלם משכנתא לאחת מהרשתות המובחרות, עבור סיר ברזל כבד וטוב שילמתי רק 80 שקלים והרגשתי כמעט בוכרית בעצמי. את הדוכן תזהו על פי גברת גדולת מימדים שעל פניה חיוך רחב ובפיה עברית עילגת אבל דיי משכנעת. היא תסביר לכם גם איך לטפל בסיר ומה הכי כדאי לבשל בו. לכל חובבי הפויקה למינהם תוכלו למצוא שם אחלה פויקה במחיר מצחיק.
בין הסירים והמחבתות, הפמוטים ומכונות התפירה העתיקות. בין צלחות האמייל הפרחוניות ועוד כל מיני שמונצ'ס , יצא לי גם לתקן את תחושת המובסות שאפפה אותי בילדותי בשוק. למרגלותיו של רוכל זקן מאד, בפינה מוסתרת הונח לו מרבד מהוה קטנטן ועליו מיני כלים שארץ מוצאם מרוסיה.בין כל הכלים קלטה עיני כלי לסוכר שנראה מיוחד מאד,התחתית עשויה מזכוכית מעוטרת ולראשו מכסה עם טריק פתיחה מדליק. הרוכל הזקן סיפר לי שהוא הביא את זה איתו משם, הוא "דרש" עליו 25 ש"ח ועל פניו ניכר היה שהוא זורק את המחיר וחוזר מיד לשבת על השרפרף כלא מאמין שיצא משהו מהאשה שבוחנת את מרכולתו. הושטתי לו את הכסף מיד והתנצלתי על כך שאני מרימה אותו שוב מכיסאו. מבט מופתע הופיע על פניו, לא ויכוח, לא תנועת יד מבטלת, אף לא על שקל אחד פחות התמקחתי . בשמחה הוא חיפש משהו לעטוף את הכלי, התרוצץ בין הדוכנים כדי להמציא לי עודף שלא היה לו ואני התיישבתי לי על השרפרף שלו וחשתי תחושת ניצחון על אותו זיכרון ילדות מכאיב, שהומתק ותוקן בזכות כלי סוכר קטן.
שוק המציאות
מילים: נתן אלתרמן
לחן:סשה ארגוב
עזבי יונתי כל מיני הצעות
ובואי נרוצה אל שוק המציאות.
אל שוק המציאות? לא, לא, לא. מה כבר יש שם?
ומה כבר נמצא שם? ומה כבר נראה שם?
ראשית כל נבוא ונגיע לשמה
ושם כבר נראה מה, ושם כבר נמצא מה.
ודרך אגב, בין כניסה ליציאה,
אולי גם נמצא במקרה מציאה
שוק המציאות,
שוק המציאות,איזה פלאים,
איזה פלאות,
הזדמנויות
מאוד מפתיעות,
שוק המציאות,
שוק המציאות.
כוננית מצחיקה
וכורסה מצוייצת
חצוצרה עתיקה
שעודה מחצרצת
קרבינה עם הדק
וחרסינה עם סדק
חרוזים ללא חוט
מה שאין בחנות
הזדמנויות מאד מפתיעות
שוק המציאות,שוק המציאות
הביטי נא איזה שעון קוקיה
קוקית נהדרת, כה יפהפיה
נכון בהחלט קוקיה נהדרת
אך למה אתה מסתכל במוכרת?
שמעי המוכרת איננה אנטיקה
וההסתכלות עוד לאיש לא הזיקה
אך אם אני פה , יש מקל פה ושוט
ואל תחפש מציאות חדשות
שוק המציאות
שוק המציאות
איזה פלאים
איזה פלאות
הזדמנויות מאד מפתיעות
שוק המציאות, שוק המציאות
אורלוגין מטוטלת
טבעות של ענבר
מפתחות ללא דלת
מטריות בלי מטר
קולומבינה של ברונזה
עומדת בפוזה
מול פיירו מאוהב
בלי ראשו על כתפיו
איש מרבה לבקש ולשאוף ולדרוש
אבל מה שמוצא הוא מוכן לו מראש
על הרבה מציאות הוי, קופץ אתה, אחא
אבל יש מציאה שקופצת עליך
אז אומר אתה כך, מרובה לא תפסנו
ואולי לא מצאנו כל מה שחיפשנו
ואולי קצת ביזבזנו טרדות ויגיעות
אבל טוב שהיינו בשוק המציאות.
אני גדלתי בין שני שווקים. האחד ניצב היה קבוע במורד הרחוב שבו גרתי. השוק של רובע ב' היה צפוף ומחניק ובמיוחד זכורה לי רצפת הבטון השחורה מלכלוך ורטיבות. העיניים שלי תמיד הושפלו לכיוון אותו בטון קר, מתוך בושה ורצון להעלם. לעומתו היה השוק השני משחרר יותר. השוק של יום רביעי היה מגיע ומתמקם ליד הים.האויר הפתוח והיכולת להמלט תמיד אל הים הסמוך הפכו את חווית השוק לנעימה יותר, שלא נאמר למקור הברזות שבועי מלימודים.
כילדה גם אני הרגשתי סמוקה ומכווצת , ממש כמו המספר של ברדוגו. הכווץ התחיל עוד בתחילת הדרך אל עבר השוק. משתרכת אחריה בחוסר רצון ונעצרת בלית ברירה כאשר היא מחליטה לבדוק מה חדש אצל הרוכלים הזקנים שפרסו את מרכולתם על משטחים מרופטים שהיו צמודים לגדר האבן שהקיפה את בניין המגורים שלנו. בכל פעם זה היה חוזר על עצמו, היא היתה מתווכחת עם איזה רוכל זקן חסר שיניים, על מברשת ניקוי כזו או אחרת או על פותחן ישן או מה לא. הויכוח היה על שקלים בודדים. במקום חמישה שקלים היא רצתה בשניים,והויכוח היה תמיד קולני עם תנועת יד מבטלת. היא לא באמת התכוונה לקנות משהו אבל היא התכוונה לנצח במקח, ואני רציתי לקבור את עצמי במדרכה. חשתי נעלבת במקומו של הרוכל המסכן ואם היה נעמד על המקח ולא מוותר, הייתי מרגישה הקלה, שכן טיפת כבודו העצמי לא נגזלה ממנו. בכל פעם שהיינו מתחילות את ההליכה לעבר השוק היה ליבי פועם בחוזקה והייתי מתפללת לאלוהים שהיא לא תעצור ותפשפש אצל אותם זקנים. וכשהיתה נעמדת הייתי מתרחקת מספר צעדים קדימה וצופה בחצי עין בריטואל המביך. מאוחר יותר כשבגרתי החליפו את הזקנים, זקנים אחרים עולים מרוסיה שאמנם היו להם שיניים רק מצופות בזהב וכסף אך הריטואל לא השתנה וגם כאדם מבוגר חשתי את עלבונם וכעסם של הרוכלים על אימי ואליהם הצטרף גם כעסי שלי. |
| פאב בתוך מחנה יהודה |
בעיר מגוריי כיום אין שוק, ולכן החלטתי לקפוץ לשוק הכי קרוב, השוק ברמלה. הוא מתקיים באופן קבוע בכל יום אבל בימי רביעי מצטרפים אליו עוד שני שווקים נוספים, של ביגוד ושל מציאות. מוקדם בבוקר הגעתי, החנתי את האוטו וירדתי במורד רחוב המעפילים הישר אליו. הדרך עוברת בין סימטאות עתיקות ובין בתי אבן עתיקים ומוזנחים. שם תושבים ערבים ויהודים גרים בכפיפה אחת ונראה שהדבר היחיד שמקשר ביניהם הוא השוק.
קשה היה שלא לחשוב איזו עיר מיוחדת יכלה להראות רמלה אילו רק היו משקיעים בשיקום שלה. הסיור שלי החל בין דוכני החמוצים והגבינות, דרך הירקות והפירות עד שהגעתי ל"בורקס הטורקי האותנטי" (כמו הרבה אותנטים לפניו ואחריו) שמדבקת "מומלץ מפה" מתנוססת בגאווה על חזיתו. אם מומלץ מפה ממליצים, אני לא מוותרת. התיישבתי לי ליד אדון מבוגר שהפליג בסיפורים על ילדותו ויחדיו התענגנו על בורקס תרד שיצא חם מהתנור ולצידו כוס איירן (יוגורט תורכי) משובח. הוא מספר ואני מקשיבה.
יחד עם כל זאת אפשר למצוא שם מציאות. למשל בין הדוכנים ניתן למצוא על פי מיטב המסורת הבוכרית, סירים ומחבתות מברזל יצוק וגם סירי אלומיניום כבדים.. במקום לשלם משכנתא לאחת מהרשתות המובחרות, עבור סיר ברזל כבד וטוב שילמתי רק 80 שקלים והרגשתי כמעט בוכרית בעצמי. את הדוכן תזהו על פי גברת גדולת מימדים שעל פניה חיוך רחב ובפיה עברית עילגת אבל דיי משכנעת. היא תסביר לכם גם איך לטפל בסיר ומה הכי כדאי לבשל בו. לכל חובבי הפויקה למינהם תוכלו למצוא שם אחלה פויקה במחיר מצחיק.
בין הסירים והמחבתות, הפמוטים ומכונות התפירה העתיקות. בין צלחות האמייל הפרחוניות ועוד כל מיני שמונצ'ס , יצא לי גם לתקן את תחושת המובסות שאפפה אותי בילדותי בשוק. למרגלותיו של רוכל זקן מאד, בפינה מוסתרת הונח לו מרבד מהוה קטנטן ועליו מיני כלים שארץ מוצאם מרוסיה.בין כל הכלים קלטה עיני כלי לסוכר שנראה מיוחד מאד,התחתית עשויה מזכוכית מעוטרת ולראשו מכסה עם טריק פתיחה מדליק. הרוכל הזקן סיפר לי שהוא הביא את זה איתו משם, הוא "דרש" עליו 25 ש"ח ועל פניו ניכר היה שהוא זורק את המחיר וחוזר מיד לשבת על השרפרף כלא מאמין שיצא משהו מהאשה שבוחנת את מרכולתו. הושטתי לו את הכסף מיד והתנצלתי על כך שאני מרימה אותו שוב מכיסאו. מבט מופתע הופיע על פניו, לא ויכוח, לא תנועת יד מבטלת, אף לא על שקל אחד פחות התמקחתי . בשמחה הוא חיפש משהו לעטוף את הכלי, התרוצץ בין הדוכנים כדי להמציא לי עודף שלא היה לו ואני התיישבתי לי על השרפרף שלו וחשתי תחושת ניצחון על אותו זיכרון ילדות מכאיב, שהומתק ותוקן בזכות כלי סוכר קטן.
אז לא משנה היכן אתם נמצאים בארץ או בחו"ל, בתל אביב או רמלה
לכו לעשות שוק
שלכם רונה
לכו לעשות שוק
שלכם רונה
שוק המציאות
מילים: נתן אלתרמן
לחן:סשה ארגוב
עזבי יונתי כל מיני הצעות
ובואי נרוצה אל שוק המציאות.
אל שוק המציאות? לא, לא, לא. מה כבר יש שם?
ומה כבר נמצא שם? ומה כבר נראה שם?
ראשית כל נבוא ונגיע לשמה
ושם כבר נראה מה, ושם כבר נמצא מה.
ודרך אגב, בין כניסה ליציאה,
אולי גם נמצא במקרה מציאה
שוק המציאות,
שוק המציאות,איזה פלאים,
איזה פלאות,
הזדמנויות
מאוד מפתיעות,
שוק המציאות,
שוק המציאות.
כוננית מצחיקהוכורסה מצוייצת
חצוצרה עתיקה
שעודה מחצרצת
קרבינה עם הדק
וחרסינה עם סדק
חרוזים ללא חוט
מה שאין בחנות
הזדמנויות מאד מפתיעות
שוק המציאות,שוק המציאות
הביטי נא איזה שעון קוקיה
קוקית נהדרת, כה יפהפיה
נכון בהחלט קוקיה נהדרת
אך למה אתה מסתכל במוכרת?
שמעי המוכרת איננה אנטיקה
וההסתכלות עוד לאיש לא הזיקה
אך אם אני פה , יש מקל פה ושוט
ואל תחפש מציאות חדשות
שוק המציאות
שוק המציאות
איזה פלאים
איזה פלאות
הזדמנויות מאד מפתיעות
שוק המציאות, שוק המציאות
אורלוגין מטוטלתטבעות של ענבר
מפתחות ללא דלת
מטריות בלי מטר
קולומבינה של ברונזה
עומדת בפוזה
מול פיירו מאוהב
בלי ראשו על כתפיו
איש מרבה לבקש ולשאוף ולדרוש
אבל מה שמוצא הוא מוכן לו מראש
על הרבה מציאות הוי, קופץ אתה, אחא
אבל יש מציאה שקופצת עליך
אז אומר אתה כך, מרובה לא תפסנו
ואולי לא מצאנו כל מה שחיפשנו
ואולי קצת ביזבזנו טרדות ויגיעות
אבל טוב שהיינו בשוק המציאות.
